לקראת גיוסו ציין מור כחיל מועדף את הצנחנים. "אני זוכרת שהוא סיפר לנו באחד מערבי יום השישי, שהוא רוצה ללכת לצנחנים", היא נזכרת. "אני ושמעון, בעלי ה'שריונר', עוד התלוצצנו על כך". לצנחנים לא הסתייע למור להגיע, אבל בגבעתי חיפשו למלא את השורות בלוחמים חדורי מוטיבציה ומור התאים לתבנית. "אני עוד חשבתי שילד שגדל בבית שלא היה חסר לו כלום, לא יסיים שם את הטירונות, וקרוב לוודאי יבקש לעבור למקום קרוב יותר לבית".
אבל לא רק שמור סיים את הטירונות, אלא שבטקס הסיום עוד נכונה למשפחת אלרז הפתעה, כאשר ברמקול הכריזו את שמו של מור כמצטיין פלוגתי. מספר חודשים מאוחר יותר סיים מור גם את קורס המפקדים, וגם הפעם התפלאו בני המשפחה לגלות כי מור נבחר לחניך מצטיין. הדפוס נמשך גם לאחר שסיים את קורס הקצינים. שוב טקס סיום, שוב תעודת הצטיינות.
אך מור סירב לראות באוסף תעודות ההצטיינות אשר צבר, כהישג מיוחד שיש להתפאר בו. יותר מכל, טוענים מכריו, אפיינה אותו הצניעות. עם סיום קורס הקצינים נתבקש להישאר כמפקד בקורס הקצינים, תפקיד לו זוכים על פי רוב קצינים מצטיינים. מור ביקש לשוב במהרה ליחידתו, ואכן בתוך מספר חודשים נהיה מור קצין מבצעים בגבעתי.
"כאשר מור שירת בלבנון הייתי יושבת ומחכה לטלפון ממנו, או מנסה ליצור עמו קשר דרך העוזרת או הפקידה רק לדעת שהכל בסדר. באחד הלילות הטלפון צלצל בשתיים בלילה, ואני כמעט החסרתי דופק. הרמתי את הטלפון, ושמעתי את מור אומר 'אמא, הרגתי שני מחבלים'.
מייד אחר כך הבנתי באיזה סכנה הוא נמצא שם, וכמובן ניסיתי להרגיע אותו. הוא בתגובה רק אמר שאין מה להירגע, הוא רק רצה לבשר לי על כך שביצע עוד משימה. מספר שבועות מאוחר יותר נתבקשנו להגיע לעוד טקס. 'מה הפעם' שאלתי. עשית עוד קורס, אתה מקבל תעודה וחשבת להפתיע אותנו? מור כהרגלו לא סיפר לנו במה מדובר, גם לא רגע לפני שעלה לבמה לקבל את צל"ש הרמטכ"ל מידי אמנון ליפקין שחק".
תואר ביחסים בינלאומיים
לאחר שסיים את שירותו הצבאי (לא לפני שזכה לתעודת הצטיינות גם מאלוף פיקוד דרום, על היותו קצין מבצעים מצטיין), החל מור לחפש את עצמו בעולם האקדמיה. הפור נפל על לימודי מיקרו-ביולוגיה, כאשר השאלה אשר נשארה פתוחה היא היכן? בעודו מתחבט בסוגיה, יצרו עם מור קשר מפקדיו לשעבר, והציעו לו להצטרף לאקדמיה הצבאית במסגרת פיקוד ומטה. מור עוד התלבט עם בני משפחתו האם כדאי לחזור לצבא, אולם ההתלבטות לא נמשכה לאורך זמן.
עם הגיעו לאקדמיה הצבאית, זכה מור בכינוי "יחיד סגולה". בתחילה דבק הכינוי בשל היותו היחידי מיחידת גבעתי בעלת הכומתות הסגולות, אולם מאוחר יותר נשאר הכינוי בשל הישגיו הייחודיים. כמו כן השלים מור תואר ביחסים בינלאומיים באוניברסיטה בממוצע 94, אך את תעודת מצטיין הדיקן לא זכה מור לקבל בחייו, והיא הוענקה למשפחתו בטקס סיום מרגש לאחר מותו.
עם סיום לימודיו, בשנת 2000, שב מור לגבעתי, הפעם בתור מפקד פלוגת המסייעת. במאי אותה שנה יצא צה"ל מלבנון, ובמשפחתו הורגשה השמחה וההקלה על כך ששארית שירותו של מור יעבור עם פחות סיכונים. ב-18.2.2002 הייתה אמורה יחידתו של מור לבצע חפיפה עם יחידה אחרת בציר כיסופים אשר בעזה. יום זה אופיין בנסיונות לתאם, ולהעביר את הפיקוד בצורה מסודרת על הגזרה הבעייתית. יום כזה נתפס כיום אידיאלי עבור המחבל, אשר התמקם בציר המחבר בין מעבר כיסופים לישובי גוש קטיף.
בשעה 18:41 בערב עברה על הציר מכוניתה של תושבת גני טל, אהובה אמרגי. המחבל ירה לעברה צרור יריות אשר גרם למותה. באותה עת שמע מור בקשר על הירי, ויצא מייד רכוב על ג'יפ עם קשרו האישי, אמיר מנצורי, לנקודת הפיגוע, וזאת למרות שהשטח לא הוגדר בסמכותו. בחילופי האש עם המחבל, אשר היה חמוש גם ברימוני רסס, נפצע מור פצעים אנושים. זמן קצר לאחר מכן נפטר.
מור הותיר אחריו את הוריו ואחיו הצעיר ממנו בשמונה שנים, שקד. באותה פעולה נספה גם אמיר, הקשר. המחבל נהרג מפיצוץ אחד המטענים, ופיגוע גדול יותר סוכל בעיקר בזכות היוזמה של מור, אשר הוגדרה בתחקירים צה"ליים מאוחרים יותר כחתירה למגע ללא דופי, ועל פי תורת הלחימה. שוב פעם ביצע מור את משימתו ובכך הציל חיים. זו גם הייתה המשימה האחרונה אותה זכה להשלים.
קצין וג'נטלמן
בבית משפחת אלרז תמונותיו של מור, מתקופות שונות, מפוזרות בכל הבית. תמונות מבית הספר ותקופת הילדות בחדר העבודה, וליד המטבח שלוש תמונות מתקופת שירותו בצבא. בשתיים מהן הוא מצולם עם אפוד בזמן פעילות בשטח, ובתמונה הנוספת הוא מצולם עם מדים לבנים, דרגות וחיוך כובש באחד מטקסי הסיום. קצין וג'נטלמן העידו עליו רבים מפקודיו.
חדרו של מור נשאר כפי שהיה מאז מותו. "לפה אני נכנסת בבוקר על מנת להגיד לו שלום", אומרת נורית ומתקשה, כפי שהיא מכנה זאת, להמשיך לעטות את המסיכה אשר מצופה ממשפחה שכולה לעטות על פניה.
בחדר נמצאים מסודרים במגירות שלל תעודות ההוקרה וההצטיינות, אשר להן זכה מור מאז התיכון. לצידן עומדים על המדף ספרי היסטוריה וצבא ישנים. על הארון מונחים דרגות הקצונה. מור סיים הגיע לתפקיד רב סרן, וזאת כאמור עוד בהיותו בגיל 25.
בארון השני נמצאים הבגדים הישנים, המדים המוכתמים, אשר לא כובסו מאז פטירתו של מור, וכאילו מחכים על הקולב על מנת שיחזור ללבוש אותם. לצידם קלסרים עם עבודותיו מהאקדמיה, מסומנים ומסודרים. אך הדבר הבולט בחדר היא תמונה ארוכה של מור, אשר צולמה כשבועיים לפני מותו, ובה הוא נראה מחייך לעיתונאי שהכין כתבה על גבעתי, ומאוחר יותר נשלחה למשפחה. זו גם תמונתו האחרונה.
לאחר נפילתו של מור עסקה המשפחה בהנצחתו, בין היתר בהקמת מועדונית על שמו, גשר ועוד אתרי זיכרון. אולם ההפתעה הגדולה ציפתה למשפחה, כאשר חבריו מהתיכון הציעו לערוך לו יום הולדת בתאריך הולדתו ה-6.10.
"התגובה הראשונה שלי הייתה 'השתגעתם? הילד לא בין החיים, אין על מה לחגוג'". למרות הרתיעה הראשונית מהעניין נתנה המשפחה את הסכמתה. האירוע הסוריאליסטי נערך בבית פישר במוזיאון לתולדון קרית אתא, כאשר ביום ההולדת התקבצו עשרות מחבריו, מפקדיו מוריו ומכריו של מור מבית הספר, הצבא מהאקדמיה ומשאר תחנות חייו. חברתו של מור כיום כבר אשת משפחה, אולם עדיין מקפידה לשמור על קשר עם משפחת אלרז.
בסוף הערב הציע אחד החברים להפוך את הערב למסורת, וכך כל שנה ביום ההולדת מתכנסים החברים מכל רחבי הארץ. רובם הספיקו בינתיים להקים משפחה ולפתוח בקריירה, אולם המפגש, אשר מאורגן כל פעם על ידי חבר אחר במקום שונה, נמשך. "לא קל לי לראות את החברים שלו גדלים, ולדעת שהוא כבר לא יוכל לעשות את מה שהם עושים, אבל דרכם אני רואה את מור", מתארת נורית. "לפעמים הקשר הזה יכול להיות קשה, אבל אחרי שהחברים הולכים אני כבר מתגעגעת אליהם ומחכה לפגוש אותם שוב".
למור הייתה חיבה מיוחדת לשיר "דרכנו" מהסדרה הבורגנים. לקראת אחד המפגשים פנו חבריו לזמרת שרית וינו אלעד, וסיפרו לה על מור ועל חיבתו לשיר. מאז, מלבד שמירה על קשר חם בין משפחת אלרז לזמרת, הקדישה שרית את השיר למור במספר רב של הזדמנויות, כולל הופעות טלויזיה וטקסים זכורים. נורית ממשיכה לספר, כי מדי פעם ממשיכים להתקשר אליה ולפגוש אותה ידידיו ואנשים אשר הכירו אותו. זכרו של מור לא נשכח לרגע, וכיום יש אתר אינטרנט לזכרו בכתובת www.morelraz.com כמו גם קבוצה בפייסבוק.
נכתב באתר מקור ראשון
https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/54/ART2/096/111.html